השבטים ואני – יומן מסע בנהר האומו והשבטים שלגדותיו

צווחה מקפיאת דם הפרה את השקט הלילי בכפר אפריקאי נידח אי שם בדרום אתיופיה. אני מתיישבת בבהלה על עור הפרה המיובש שמונח על האדמה האדומה. אחרי אלפית שנייה של שתיקה מתחילה קקפוניה חרישת אוזניים שכוללת בכי תינוקות, קרקורי צפרדעים ובעיקר נערת חמורים שהיא זו שכנראה התחילה את כל העסק מלכתחילה.

בן אחד משבטי נהר האומו

בן אחד משבטי נהר האומו

הצ’יף של הכפר מתעורר, צועק משהו באמהרית וחוזר לישון על עור הפרה שלו בין נשותיו וילדיו. הלב שלי ממשיך לפעום בחוזקה עוד שעה ארוכה עד שאני נרדמת, למרות שמבחינת כולם מדובר בעוד לילה שגרתי בכפר של בני שבט ההאמר. ושלא תבינו אותי לא נכון – אני אוהבת לישון מתחת לחופה של כוכבים בלילות חמים או באוהל עגול בלילות קרים, אבל עוד לא התרגלתי לסגנון החיים המקומי שרחוק שנות אור מהדירה שלי בתל אביב.

סדר יום

כאן הכל מתחיל עם זריחת החמה כאשר הנשים יוצאות לבאר הקרובה לשאוב מים, הילדים מטפלים בחיות המשק והצ’יף המקומי מתחיל יום נוסף בשתיית בירה צוננת הום-מייד. עם הזמן התברר לי שאנשי המקום כאן מוקסמים ממני לא פחות מאשר אני מהם. ככה זה פה באזור דרום אומו – הכל הפוך ממה שאני מכירה.

למשל, התסרוקות המסורתיות המוקפדות של הנשים שונות לחלוטין מהבלונד הדהוי והפרוע שלי. לתכשיטים שלהן יש משמעות שמעידה מי האישה הבכירה יותר ומי פחות במשפחה הפוליגמית המסורתית. אפילו לקפה כאן יש טעם אחר ומסורת משלו ומסתבר שלכל דבר כאן יש משמעות.

אני מנסה להשתמש בכישורים המערביים שלי אבל לא ממש בהצלחה, אני משחקת עם הילדים במשחקים שלהם ולא ממש מצליחה להבין את החוקים. אני מנסה לעזור להם לחלוב את העיזים ונכשלת כישלון חרוץ. כשאני מנסה לסחוב את מיכל המים (מפלסטיק תודה לאל) מהבאר כדי לסייע לנשים אני בקושי מצליחה להרים אותו. והנשים פה סוחבות אותם 5 ק”מ כל יום מהבאר…

נשים וילדים ליד הבאר בכפר שבט ההאמר בדרום אתיופיה

נשים וילדים ליד הבאר בכפר שבט ההאמר בדרום אתיופיה

לינה בעמק נהר האומו

שבטים נוספים

כל החוויה פה מיוחדת במינה וזו רק דוגמה אחת. באזור פה יש יותר מ-80 קבוצות אתניות שונות ולכל אחת מהן מנהגים משלה. החלטתי לראות מה קורה בכפרים אחרים וחציתי את נהר האומו בסירה. הגעתי לכפר של שבט דסאנץ (Dassanach) וגיליתי שאמנם מדובר במרחק גאוגרפי קטן אבל שאני במרחק אתני עצום.

למשל, בכפר שבו התארחתי, הלינה נעשית באוהל קטנים או בצריפים עגולים שעשויים מעצים, אבל בכפר הזה הלינה נעשית בצריפים דמויי כיפה שעשויים מענפים. למרות ההבדלים גם כאן אני זוכה לקבלת פנים חמה – הילדים מתחרים ביניהם מי יחזיק את ידי והנשים מתחילות לרקוד בפני כאילו אני סלב. ובעצם מבחינתם אני בדיוק זה – סלב מארץ הקודש.

וזה עוד כלום לעומת הכפר של בני שבט המורסי שנמצא 60 ק”מ מהעיר ג’ינקה. כאן בני השבט מכוסים בקעקועים ובצלקות שיוצרות דפוסים מורכבים לכל אורך גופם. רובם ערומים לחלוטין אבל כיסויי הראש שלהם הם פאר היצירה – הם עשויים מעורות, עצמות וקרניים של בעלי חיים ולפעמים אפילו מפירות יבשים. הנשים אמנם לבושות אבל הן נושאות צלחת חימר ענקית בשפה התחתונה.

אמנם זה נראה מפחיד אבל ההפך הוא הנכון – דווקא פה זכיתי לקבלת הפנים הכי חמה באתיופיה. כולם פה מסבירי פנים, מרתקים ומלאי הומור וכמובן שהם שמחים להצטלם תמורת סכום סמלי. מבחינתם אולי הנחמדות זו דרך להתפרנס אבל אני חושבת שאם שני הצדדים נהנים – אין בכך שום פסול.

אני בכל מקרה נהניתי והכרתי את אתיופיה בדרך הכי אמיתית שיכולה להיות. ולא, זאת לא אתיופיה שאנחנו מכירים מהתקשורת אלא אתיופיה שמחה, אקזוטית ובעיקר בטוחה לנשים . אני בטוחה שאני אחזור לכאן, רק מקווה שעד אז המקום לא ייכבש בינתיים ע”י המוני המטיילים ויאבד את קסמו.