טקסי גירוש שדים באתיופיה

אם אתם רוצים להשתתף באתיופיה בטקס אותנטי שמשלב את המסורות הפגאניות עם האמונה הנוצרית – בואו לארבה מינץ’. באתר סמוך לעיר בשם Tchana Durga Gedes Arsema נערכים בימי ראשון טקסי גירוש שדים. הטקסים נערכים לפני המיסה ובמהלכם נעשה שימוש במי המפל שנחשבים לקדושים ולמועילים פעמיים, הן בגירוש שדים והן ברפוי מחלות.

גולגולת מקורננת של עז

גירוש השדים

לפי האמונה האתיופית לחווה אמנו היו 30 ילדים והיא החביאה את מחציתם. כאשר האל מצא אותם הוא הטיל עליהם קללה כך שחלקם הפכו לחיות וחלק הפך לבודה (Buda), כלומר אנשים שהם סוכנים של השטן ושמטילים עין רעה על אנשים אחרים. באתיופיה גם קוראים להם ג’ריתם (זנב) בגלל זנב הצבוע שלכאורה נעלם מהם בשעות היום.

לפי האמונה באתיופיה אנשים אלו הם צבועים בדמות אדם, כלומר בשעות היום הם מחופשים לאנשים ובלילה לובשים את דמות הצבוע ומתנהגים כמוהו, למשל מבצעים מעשי קניבליזם. עם זאת, האמונה הזו רווחת בקרב נוצרי אתיופיה בלבד, כי באוכלוסיה המוסלמית (למשל בהרר) הצבועים זוכים למעמד של כבוד ומהווים אטרקציה תיירותית.

הקשר היהודי

באתיופיה האמינו שקבוצות שלמות נושאות בתוכן את “גן” הבודה, בעיקר אוכלוסיות שאינן מתפרנסות מעבודת אדמה כמו נפחים, קדרים, אורגים, מעבדי עורות ועוד. מכיוון שהחל מהמאה ה-15 גם קהילת “ביתא ישראל” (יהודי אתיופיה) נושלה מאדמותיה, חבריה נחשבו לבעלי בודה בעיקר באזור גונדר.

בכל מקרה, כדי להפוך את אנשי הבודה לאנשים נורמטיביים נדרש טקס גירוש שדים. במקומות אחרים באתיופיה הכמרים יוצרים קמעות בשם כיתאב (Kitab), הם נדרשים לשיר מזמורים דתיים, לקרוא מכתבי הקודש, לצעוק את שם האל ועוד, אבל בטקס שנערך בארבה מינץ’ העסק פשוט: די במלמול שמות הקדושים ובנפנוף הצלב ע”י הכומר מעל ה”בודה” כדי לעשות את העבודה.

ארבה מינץ’ לא לבד

האמת היא שגם במקומות אחרים באתיופיה מתקיימים טקסי גירוש שדים, למשל טקס גירוש הזאר – רוח רעה או ישות בלתי טבעית שהשתלטה על האדם ושדוחקת את זהותו המקורית. גם הזאר כמו הבודה תוקף אנשים משולי החברה, אבל הוא אוהב בעיקר להיאחז בגוף הנשי.

יש כאלה שמאמינים שהסיבה לכך פרוזאית – לנשים באתיופיה מעמד נמוך ואין להן את האמצעים החברתיים והלגיטמציה להביע מצוקה נפשית. לכן שימוש בזאר מאפשר לאישה לבטא התנהגות גברית (במידה ורוח הזאר היא גברית), לבטא רגשות, להוציא דחפים אגרסיביים ולהציב דרישות לסביבתה.

השד לא נורא כל כך?

את הזאר מוצאים מהגוף באופן אחר מאשר את הבודה. במהלך טקס “גירוש זאר” מטהרים חדר מסוים, מכינים לזאר קפה כל יום לפי כל כללי הטקס, שותים משקאות חריפים כדי שהאדם ייכנס למצב טראנסי וידבר בשפת הזאר. הדיבור עם הזאר הוא הכרחי כדי לנהל עם הזאר משא ומתן ולהפוך אותו ל”וואקבי״ (רוח אוהבת).

הבדל נוסף טמון בעובדה שאת טקס גירוש הזאר מבצע בעל זאר ולא כומר (כמו בטקס גירוש הבודה). בעל הזאר הוא מטפל מסורתי שהותקף ע”י הזאר בעבר ולכן יודע לתקשר עם הזאר ולרצות אותו כדי למנוע מהאדם עונשים כמו התקפים אפילפטיים, בעיות בזהות המינית, אדישות, דיכאון ומחלות גופניות שונות. אגב, פה דווקא יש יתרון למטפלות מהמין הנשי.

אבל ההבדל של המקום הזה הוא שרק בארבה מינץ’ (ככל הידוע לנו) נערך טקס נוסף – ברכה להחלמה באמצעות מים קדושים (Tsebel) שמותזים על המאמינים מידי הכמרים בצינור שמוזן במים מהמפל הסמוך. המאמינים צריכים להיות עירומים (מלבד שרשרת עם תליון של צלב) כדי שיקבלו מזור למחלותיהם, כולל איידס וסרטן. הטקסים לגברים ולנשים מתנהלים בנפרד כדי לשמור על צניעות אבל מצד שני – הכמרים תמיד יהיו גברים…