[סיפור מסע] מירושלים של מטה אל לליבלה של מעלה

כמרים באחת הכנסיות החצובות של לליבלה - העיר עדיין משמשת כמקום עלייה לרגל

הכל התחיל בחברים שלי מחו"ל שרצו להכיר את הקדושה של ירושלים מקרוב. לקחתי אותם לאורך הויה דולורוזה עד לכנסיית הקבר. הסברתי להם שלפי הברית החדשה מדובר בגבעת הגולגלתא שבה נצלב ישו. זו הכנסיות הקדושות החשובות בעולם הנוצרי כולו.

אחת האטרקציות הגדולות ביותר מבחינת החברים שלי (וגם שלי) הייתה דווקא מחוץ למסלול התיירות הידוע – כנסיית מיכאל הקדוש שנמצאת בבעלות הכנסייה האתיופית. מהכנסייה הזו עלינו לקפלה העליונה. קפלת ארבע החיות וכולנו הופתענו.

אל מול הציור של מלכת שבא עם המלך שלמה ביקשנו כמה הסברים. נאמר לנו שלפי המסורת האתיופית, מביקורה של מלכת שבא בירושלים נולד תינוק קטן. מנליק הראשון, מייסד השושלת המלכותית והקיסרית באתיופיה.

הסקרנות שלנו התעוררה עוד יותר כשעלינו לגג הכנסייה. לא רק שהמקום נקרא "דיר אל סולטאן" (הסולטאן הוא שלמה המלך), אלא שהנזיר הצביע גם על עץ זית סמוך וטען – כאן התרחשה עקדת יצחק.

הנזיר התחיל לספר לנו על הסכסוך בין הכנסייה האתיופית לכנסיה הארמנית, אבל כשהוא ראה שאנחנו לא מצליחים להבין את כל הפרטים, הוא אמר משפט אחד: "סעו אל לליבלה ושם תבינו הכל". אז נסענו לאתיופיה עם כל הצוות של חברת "אפריקני" שמתמחה בהפקת טיולים פרטיים ליעדים שונים באפריקה. ביניהם גם אתיופיה.

מגיעים אל לליבלה

כשהגענו אל לליבלה חשבנו שהגענו בטעות לפטרה שבירדן כי שני המקומות נחצבו בסלע. בדרך כלל זה הפוך אבל כאן המזרח התיכון נשאר הרחק מאחורי אפריקה. לליבלה הוכרה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ב-1978 ופטרה רק ב-1985. בניגוד לפטרה הכנסיות בלליבלה לא רק עדיין בשימוש, אלא גם משמשות כאתר פעיל לעלייה לרגל.

כמו בפטרה אבל לא בדיוק

כמו בפטרה אבל לא בדיוק

לליבלה נמצאת מצדו הצפוני והמזרחי של נהר הירדן המקומי. הרגשנו בבית. מסתבר שבחירת השמות היא הכל חוץ ממקרית. הקיסר לליבלה (בונה המתחם ואחד מצאצאיו של המלך שלמה ע"פ האתיופים), ראה בחלומו את ירושלים והחליט לבנות שם את ירושלים החדשה. באותה תקופה (המאה ה-12 לספירה) ירושלים נכבשה ע"י המוסלמים, כך שהרבה אלמנטים נופיים נקראו בשמות מהתנ"ך.

במתחם יש 11 כנסיות שונות שנחצבו בסלע אנכית ללא שימוש בכלים מכניים (מה שאומר שבניגוד לפטרה הן מחוברות לסלע רק בקרקעיתן). החלטנו להתחיל כאלה שהשמות שלהם נשמעים לנו מוכרים. בביתא מריאם שנקראת ע"ש מריה אם ישו, ביתא גולגלתא וקפלת בית לחם.

בדרך ללליבלה

בדרך ללליבלה

היום הראשון

הבחירה שלנו הייתה מעולה כי אלו כמה מהכנסיות הכי חשובות במתחם. ביתא מריאם היא הכנסייה הכי עתיקה בלליבלה והיא כוללת פרסקאות בקירות ובתקרה, עיטורים של בעלי חיים ושל צמחים, עמוד שעליו נשען ישו בחלומו של ללילבלה ובריכה עם סגולות פריון.

הכנסייה השנייה שבה ביקרנו היא ביתא גולגלתא. השם הזכיר לנו את גבעת הגולגלתא שעליה נבנתה כנסיית הקבר וגם פה לא טעינו. הכנסייה בשם זה בלליבלה נחשבת לקדושה מכולן עד שלמבקרים בה מובטח מקום בגן עדן. חוץ מזה יש בה מעבר סודי עד קברו של הקיסר לליבלה,  תבליטים בגודל טבעי והרבה אווירה של קדושה. קולו של הנזיר מירושלים הדהד בין הקירות.

המקום האחרון שבו ביקרנו ביום הראשון הייתה קפלת בית לחם שאליה הגענו דרך מנהרה. הקפלה הזו שימשה בעבר כמאפייה שבה נאפה לחם הקודש לצורך הטקסים הדתיים במקום, כנראה בכנסיית ביתא אבא ליבנוס שעל פי האגדה נבנתה בלילה אחד ע"י מסקל קיברה אשתו של לליבלה.

את הלילה העברנו במלון Hotel Maribela המעולה עם גישה חופשית לאינטרנט האלחוטי (מצרך די נדיר באתיופיה). ככה גם יכולנו להתפנק כיד המלך וגם להעלות את התמונות שצילמנו מיד. כי כידוע אין שמחה גדולה משמחה לאיד 🙂

אחת התמונות שעוררה את הקנאה של אלו שנשארו בבית – אני בדרך ללליבלה

אחת התמונות שעוררה את הקנאה של אלו שנשארו בבית – אני בדרך ללליבלה

היום השני

אחרי לילה במלון החלטנו להמשיך את הפינוק ולחסוך לעצמנו הליכה. אמנם אתמול הנהג הפרטי ששימש גם כמתורגמן לקח אותנו את רוב הדרך, אבל החלטנו לשדרג את החוויה ולהצטייד בחמור. תתפלאו, אבל הרכיבה הכניסה אותנו בדיוק לאווירה המתאימה.

בניגוד ליום הקודם ביום השני החלטנו לבקר בכנסיות עם שמות לא מוכרים, כלומר כנסיית ביתא מדהאנה עלם בצד המזרחי הצפוני וכנסיות ביתא עמנואל וביתא מרקוריוס בצד המזרחי. אבל הגענו למסקנה שהכי כדאי להתחיל בכנסיית ביתא גיורגיוס שהיא הכנסייה הכי מפורסמת במתחם.

הכנסייה מבחוץ

הכנסייה מבחוץ

הכנסייה הזו בנויה בצורה של צלב לזכרו ולכבודו של ג'ורג' הקדוש. כששאלנו מה הסימנים על הקיר הסבירו לנו שמדובר בפרסות הסוס של הקדוש. מסבר שאפילו הסוס שמח כל כך למראה יופייה של הכנסייה (והיא באמת יפה) שהשאיר במקום את סימני פרסותיו לנצח.

אני והפרסות המוטבעות של הסוס בצד ימין

אני והפרסות המוטבעות של הסוס בצד ימין

משם המשכנו דרך מנהרה לכנסיות בצד המזרחי של המתחם. תחילה ביקרנו בכנסיית ביתא עמנואל ששימשה כקפלת התפילה הפרטית של משפחת המלוכה. פה לא עמדנו בפיתוי וטעמנו את הדבש שמיוצר בגומחות שבקירות. למדנו כבר בירושלים לא להתווכח עם נזירים. בטח כשהם טוענים שלדבש כזה או אחר יש סגולות רפואיות.

קינחנו בביקור בביתא מרקוריוס (כנסייה עם פרסקאות שמתארות סצנות שונות מהברית החדשה) וסיכמנו את החוויה במדהאנה עלם – הכנסייה הגדולה במתחם והכנסייה החצובה הגדולה בעולם.

ובחזרה הביתה…

כל הדרך הביתה חשבנו על ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. לקח לנו כמה שעות טיסה כדי להגיע למסקנה שיש ירושלים נוספת – ירושלים תת קרקעית בלליבלה שהיא מסתורית ומעניינת לא פחות מאחיותיה הידועות.

וכמו בירושלים שלנו ביקור בלליבלה הוא מרתק מכל הבחינות: היסטורית, אנתרופולוגית, דתית ואדריכלית. וכמו בירושלים לכל מקום אווירה משלו, אופי מיוחד ורוח קודש שמרגישים אותה הלכה למעשה בכל צעד וצעד.

אולי אלו הנזירים עם הגלימות הצבעוניות שמשובצות באבני חן, אולי אלה השמשיות המרהיבות שלהם, אולי התפילות של עולי הרגל לובשי הלבן, אולי זו הקטורת והנרות שדלקו בכל מקום אבל דבר אחד בטוח – אנחנו זכינו לחוויה שהפכה את הלב והקרביים של כולנו, כולל הציניקנים הירושלמים והאתאיסטים התל אביביים שבינינו.

הכתבה בחסות “אפריקני – אפריקה למתפנקים” המתמחה בהפקת טיולים יחודיים לאפריקה. הקליקו כאן וקבלו הצעה לטיול חלומי משלכם.