להכיר מקרוב את שבטי עמק האומו באתיופיה

שני סכרים ותיירות יתר מאיימים על עמק האומו שבאתיופיה, אבל עדיין ניתן בהחלט ליהנות מחוויה תרבותית אותנטית ואינטימית עם השבטים המקומיים שחיים לאורך הנהר.

-"ג'ורג' בוש הגיע לכאן לפני שנתיים ואף אחד לא זיהה אותו"

-"אף אחד?"

-"אף אחד לא ידע מיהו"

-"הם היו מכירים את נלסון מנדלה?" שאלתי

-"לא. לאף אחד כאן אין טלויזיה. אף אחד כאן לא חושב מעבר לאומו"

דיברתי עם אחד מבני שבט הקארו בעמק האומו באתיופיה. היינו מוקפים בבקתות עגולות ונמוכות שעשויות ממקלות ובעלות גגות מעשב על גדות נהר האומו. אישה מעוטרת בחרוזים ובצמידים טחנה סורגום באמצעות אבן גדולה בסמוך. הגברים, חלקם נושאי נשק, ישבו בקבוצות. ילדים קטנים ערומים לחלוטין חלפו על פנינו. עיזים ובקר שוטטו בחופשיות במישור המאובק. לא היה חשמל, לא מים זורמים ולא מכוניות. מר Biwam שטוען שגילו "בערך 40" הסתכל סביבו ואמר: "זה מקום טוב לגור פה כי האנשים פה אמיתיים".

הגעתי לעמק האומו במסגרת מיזם תיירות בר-קיימא חדשני במטרה אחת – לקבל נקודת מבט בלתי אמצעית על חייהם של השבטים המסורתיים ביותר באפריקה. המערכת האנושית בעמק האומו נמצאת בסכנת הכחדה אבל עדיין זהו מקום אותנטי מאוד.

בפינה הדרום-מערבית של אתיופיה מתגוררים 7 שבטים ששוררים ביניהם יחסים של שלום ברמות שונות. הקרקע היא בעיקר סוואנה יבשה ונהר האומו זורם 475 ק"מ עד אגם טורקנה בקניה. הגלוי של שרידי אדם מלפני 2.5 מיליון שנים הביא את אונסק"ו להכרזה ב-1980 – נהר האומו התחתון הוא אתר מורשת עולמית.

אבל היום אזור האומו נמצא בסכנה אמיתית. ממשלת אתיופיה השלימה לאחרונה סכר שלישי על הנהר מתוך חמישה מתוכננים. סכרים אלו מאיימים לשנות את חיי הקהילות שגרות בעמק ותלויות בנהר לקיומן.

האזור נופל גם קורבן לתיירות מזדמנת – אנשים שבאים מאדיס אבבה, מתפרצים לכפרים, מצלמים ועוזבים בענן של אבק. רצון לתעד את ה"אחר" נחשב לבעיה שיוצרת מעגל של ניצול לא רק פה, אלא בכל מקום מרוחק עם אוכלוסיה ילידית. לכן, המיזם התיירותי שדרכו הגעתי לאומו פועל אחרת – הוא מביא תיירים אך ורק למקומות שנגישים בסירות ומבטיח בכך תועלת הדדית, הן לתיירים והן למקומיים.

עם מר Biwam, המדריך שלנו, פנינו לכפר קטן שבו חיים אנשי שבט האמר. שבט האמר מונה כ-45,000 איש ברחבי עמק האומו ומתפרנס ממרעה. הכפר היה גדוש בבקר, הבקתות היה פשוטות ומסודרות נבנו מקני קש ומעשב. כשהגענו, גברים צעירים רעו בקר ואישה שחטה ופשטה את עורה של עז בעזרת בנה הפעוט. את חתיכות הבשר היא הניחה לייבוש על גדר סמוכה ליד הקלצ'ניקוב שהחליף את החנית, כלי הנשק המסורתי.
מר Biwam הנהן ואמר: "כל עוד יש לך נשק אתה נחשב למכובד והמשפחה שלך מרגישה גאה ובטוחה. אם אין לך נשק אתה נחשב פחות ערך".

רוב הנשקים נאספו במהלך המלחמה עם סודן השכנה אבל לטענת מר Biwam רכישתם יקרה.

-"כמה הם עולים?" שאלתי

-"חמש פרות" הוא אמר

לצד כלי הנשק הייתי עד לעוד כמה התאמות מודרניות בעמק האומו. למשל, יחסית למקום כה רחוק החדשות נפוצו מהר ברחבי העמק, למשל כשהיינו שם שמענו שמתקיים טקס קפיצות שור ופנינו מזרחה כדי לצפות בו.

בסופו של כביש ארוך ומשובש הגענו לכפר סמוך בעיצומה של החגיגה. זקנים ונשים נאספו בצל והגברים הצעירים צבעו את פניהם בצבעים אדום ולבן. הנשים הצעירות לבשו חצאיות, ענדו פעמונים סביב מותניהן ושערותיהן היו מכוסות בבוץ אדום. כל אחד מהצופים בטקס נשא משרוקית והשתמש בה.

כשאחת מהנשים הצעירות הסתובבה ראיתי שגבה מכוסה בחבורות טריות ונוטף דם. זה לא הפריע לה והיא המשיכה לרקוד. ואז ראיתי אותה מתקרבת לגבר צעיר, עומדת לפניו ושורקת בפניו במשרוקית. היא התחילה לקפוץ מעלה ומטה, פעמוניה צלצלו והמשרוקית צפרה. הגבר רכן אל הקרקע, הרים שוט ארוך והרים אותו מעל ראשו. האישה שרקה במשרוקית שלה חזק יותר ופתאום נעצרה. היא בהתה באיש הצעיר והוא הצליף בגבה בשוט אבל היא לא נרתעה. היא המשיכה לשרוק במשרוקית מול פניו והמשיכה לרקוד כשדם זב מגבה. אותה תופעה חזרה על עצמה עם נשים צעירות אחרות שגבן היה מכוסן בצלקות ישנות ובחבורות טריות, אבל אף אחת מהן לא הפגינה כאב.

כאשר השמש שקעה הם הובילו 12 שוורים לאיזור פתוח וקשרו אותם זה לזה. הנשים התקבצו יחד והתחילו לרקוד, הפעמונים שלהם דנדנו והמשרוקיות שלהן שרקו בזמן שאנשים אחרים התחילו לשיר. לפתע זינק צעיר ערום על גב השור הראשון, דהר על גבם של כל השוורים עד שקפץ למטה. חשבתי שהארוע הסתיים, אבל אז הוא קם על רגליו ועשה זאת שוב הפעם בכיוון ההפוך. הוא חזר על כך הלוך ושוב שלוש פעמים. אם הוא יפול זוהי חרפה שהוא יישא איתו כל החיים, אבל אם הוא יצליח זהו סימן שהוא גבר בוגר לכל דבר ועניין.

הנשים המשיכו לשרוק במשרוקיות והחגיגה נמשכה אל תוך הלילה. נסענו משם בדממה בחזרה בלילה ללא ירח.

למחרת בבוקר פנינו במעלה הנהר לכפר קטן של אנשי שבט ניגאטום שנחשבים ללוחמים אכזריים. היחסים ביניהם לבני שבט קארו נחשבים מתוחים כבר תקופה ארוכה. סכסוכים על זכויות קרקע לצרכי רעיית בקר קיימים כבר עשרות שנים ואפילו עוברים בירושה.

עברנו על פני תנינים שקיררו את עצמם בגדות הבוציות של הנהר, ראינו קופי קולומבוס בצבעי שחור ולבן מזנקים מעצי תאנים, אנפות התעופפו באויר אבל הפסטורליה הטעתה כי האוירה באמת היתה מתוחה.

עם הזמן הנוף השתנה וראינו לפנינו צוקים בגובה של 3000 מטר מעל פני הים. בגדה המערבית של הנהר ראינו בקר שותה ולאחר מכן חוצה את השטח, מה שיצר ענן אבק שכיסה את כולנו. על הצוק מולנו עמדו שני גברים שאחד מהם נשא נשק והשני חבש כובע. הבנו שהגענו לשטח של בני שבט הניינגטום שידוע בלבושו המעורב – מצד אחד בגדים מסורתיים צבעוניים, עורות של בעלי חיים וקישוטים ומצד שני – בגדים מערביים שמוכיחים את השפעת המערב מבחינה מסחרית על אפריקה.

הגברים על הצוק הסתכלנו עלינו ואנחנו יצאנו מהרכב לכיוון האדמה הצחיחה. הגבעות של קניה נראו במרחק מצד דרום ומולנו עברו 3 נערות. הן נשאו בשתיקה קנקני מים על ראשיהן וגבן היה מצולק מצליפות שוט. הן עשו את המסע של שני הקילומטר לנהר פעמיים ביום, כי באפריקה אספקת מים נחשבת לעבודה של נשים.

בפאתי הכפר התבוננו בנו תריסר גברים חסרי הבעה, לאחד מהם היה נשק ולאחרים היו מקלות ארוכים. לכמה מהם היו סנדלי גומי מגלגלים שחוקים של מכוניות אבל חלקם היו יחפים. הכפר הזה כמו כפרים רבים של בני שבט ניינגטום לא היה מסודר – לא היה מקום מפגש מרכזי והיה נדמה כאילו הכפר כולו נבנה בחופזה. ילדים לא רצו לקראתנו כמו במקומות אחרים, כך שלא נותר לנו אלא להצטופף עם הגברים מתחת לעץ תמר ולעשן איתם סיגריות.

לאחר כשעה יצאו כתריסר נשים מבקתות קטנות בצורה של חלת דבש. אחת הנשים הזקנות התחילה לשיר ואז הפסיקה. כולם ענדו מחרוזות חרוזים סביב הצוואר ובד צבעוני עטף את מותניהם. כמה מהם החזיקו ילדים קטנים אבל דבר אחד היה משותף – החום הכבד שהקשה עלי לדמיין את חיי היומיום במקום ושהביא אותי למסקנה אחת – ערש האנושות כנראה לא היה גן עדן.

במורד הנהר מצב הרוח היה חגיגי יותר והוזמנו לטקס שכלל כ-200 מאנשי שבט קארו. כולם ישבו בחצי עיגול על צוק מעל הנהר לפי הגיל, כך שהוצע לי מקום עם הזקנים. נעלבתי בשקט.

במרכז ההתרחשות נצלה שור מעל אש פתוחה ו-3 גברים עם מצ'טות פרסו אותו לחתיכות. נתחים גדולים שכללו שומן ובשר הונחו על מצע של עלים, כך שאני קיבלתי חלק שלא הצלחתי לזהות. הזקן לצידי שאוזניו היו מחוררות ומקל בלט מתחת לשפתו התחתונה, הציע לי את הסכין שלו. הוא התבונן בי כשטעמתי את הנתח המסתורי וכמוהו גם כתריסר נשרים מעל.

כאשר סיימנו לאכול אחד הזקנים קם והתחיל לדבר. מר Biwa המדריך תירגם עבורי ואמר שהזקן מתפלל לעונה גשומה שתביא ליבולים נאים.

-"הם לא יודעים על הסכר?" שאלתי

-"קשה להם להבין דבר כזה " הוא אמר

לבסוף 3 הגברים שפרסו את השור פיזרו את צואת השור על רגליו וחזהו. זוהי הדרך שלהם להפגין נאמנות ולהוכיח מחויבות להגן על אלו שהם אוהבים.

כשחזרנו לכפר רץ לקראתי ילד קטן, קבוצת גברים התגודדה במרכז הכפר השקט, הרוח נשבה בנעימות וגם האור בקו המשווה דעך במהירות. חשבתי לעצמי שכנראה יש דברים שלא משתנים אבל אז נשמע צרור מרובה קלצ'ניקוב.

זינקתי באויר וחיפשתי את מקור הירי. האם חשבו שאני פורץ? הילד לצידי פרץ בצחוק, הביט ישר אל השמיים והצביע על כיוון הירי. ניסיתי לחייך בעוד הילד לצידי הושיט לי את ידו. ואז נשמע מטח ירי מהיר יותר ואז עוד אחד. הילד חייך אליו בעידוד אבל אני שמטתי את ידו המושטת וחזרתי בגפי למחנה.

למחרת בבוקר כשהעמסנו את הבירה לטיולנו במעלה הנהר, נודע לי שאחד מזקני הכפר מת בפתאומיות והירי היה חלק מהאבל.

יצאנו לדרכנו מוקדם בבוקר ובמשך 7 שעות הפלגנו על הנהר. מדי פעם ראינו כפרים קטנים, ילדים שוחים במים שורצי התנינים, בבונים מתרוצצים וינשופים נדירים. בשלב מסוים שילמנו את הבקשיש המקומי המתבקש והמשכנו בדרכנו למישור פתוח.

זהו מקום מגוריהם של אנשי שבט הדסנץ וכפריהם שונים מהרגיל – הם בנויים על פלטפורמות בגובה 10 מטר מהקרקע מסיבה אחת – כדי לאחסן את היבולים במקום מוגן מפני מי השיטפונות של הנהר.

בהמשך טיולנו במורד הנהר. האדמה המאובקת פינתה את מקומה לעשב הגבוה של הדלתא. במהרה ראינו שקנאים ולפנינו נגלה אגם טורקנה. גם כאן הסכנה בעקבות בניית הסכרים מוחשית, למשל אגם טורקנה צפוי לאבד כ-20 מטר מגובהו אבל ההשפעה על הדלתא אינה צפויה.

מהדייגים באגם טורקנה למדנו שבמעלה הנהר צפוי להתקיים טקס דימי של בני שבט דסנץ'. הטקס מתקיים רק כל כמה שנים ונמשך מספר שבועות ושיאו הוא המילה הנשית.

עזבנו את הסירה ונתקלנו מיד ב-6 נערים מתבגרים נושאי קשתות וחיצים. הם אמנם הראו לנו את הקצוות החדים של חיציהם אבל נתנו לנו להמשיך בשלום. המשכנו ללכת דרך אדמות זרועות בעצמות (כנראה עצמות של בקר) והיה כה חם שבקושי הצלחנו לנשום.

האדמה הבהיקה מאדי החום ובמרחק ראינו בקתות אבל זו לא היתה פאטה מורגנה.
טקס הדימי היה בראשיתו ורק קומץ של משפחות הגיעו למקום בשלב הזה. מחוץ לבקתות נתלו מקלות עם עורות נמר, הגברים חבשו כובעים עם נוצות יען והנשים חבשו כובעים מעורות של קופי קולמבוס. עורם של כמה אנשים כבר היה צבוע בצהוב כהכנה לריקודים המסורתיים בטקס. חזהו ובטנו של איש אחד היו מכוסים בצלקות והוסבר לי שזהו סימן של כבוד – אדם זה הרג אדם אחר בקרב

בדרך חזרה מהטקס בפאתי המחנה שלנו נתקלתי באיש זקן שהצית מדורה ליד קרחת יער. בבוקר סיפרתי למר Biwa את מה שראיתי והוא אמר שזוהי תפילה לזרימת הנהר. כשטיפסנו לתוך הסירה ושטנו במעלה הנהר הבנתי שתפילתו כנראה לא תיענה בקרוב…

מקור: nytimes.com