חג הסיגד באתיופיה

בתאריך כ"ט בחשוון, כשבעה שבועות לאחר יום הכיפורים, מציינים בני העדה האתיופית את חג הסיגד. יום צום בו מתפללים לבניין בית המקדש והזכות לעלות לארץ ישראל. בחג זה יהודי אתיופיה מזכירים את הברית שנכרתה במעמד הר סיני בין עם ישראל ובין האל. חג הסיגד הוא גם יום מלא געגועים ותקווה לשוב לציון ולירושלים.

 

חג הסיגד

חג הסיגד

ההיסטוריה של חג הסיגד

לגבי התאריך המדויק שבו החלו לחגוג את הסיגד ישנה אי בהירות אך בכל מקרה האזכור הראשון לחג הסיגד נמצא במקורות נוצריים מהמאה ה-15.

היכן חגגו את חג הסיגד?

לקראת חג הסיגד היו יוצאים בני הכפרים הנידחים באתיופיה למסע ארוך, לעיתים בן כמה ימים, הם התארחו אצל משפחותיהם בכפרים הגדולים יותר ונהגו לחגוג במקומות מרכזיים עם המון רב. לקראת קיום הטקס היו הקייסים (כוהני העדה) בוחרים הר גבוה עליו יערך הטקס הקדוש, ההר היה חייב להיות נקי מקברים ומעצמים גדולים. אחרי בחירת ההר המתאים לקיום הטקס היו מקימים הכוהנים סביב פסגתו מעגל אבנים ומכינים שולחן מיוחד ל"מצהף קדוס" (אוסף כתבי הקודש של הקהילה).

הבחירה בפסגת הר גבוה נובעת משתי סיבות. האחת היא הדמיון למעמד מתן התורה בהר סיני והשניה היא כי מקום גבוה נחשב לטהור וקדוש יותר.

השכם בבוקרו של החג, היו טובלים הנאספים בנהר ולובשים את בגדי חג לבנים. הקייסים שהם הכוהנים, מתעטפים בטליתות, אוחזים שמשיות צבעוניות ויוצאים בראש תהלוכה ססגונית לעבר מעלה ההר. שם הם מוציאים את ה"אורית" (תרגום של התורה, כמו 'אורייתא' בארמית) והקהל כולו היה מלווה אותם בשירה תוך עליה למקום האירוע המרכזי. בהגיעם למקום, הקייסים פותחים בסדר תפילות וקריאות. תחילה מתפללים על ירושלים ועל הרצון והתקווה להגיע אליה ולהתפלל בה, בהמשך פונה גדול הכוהנים אל הקהל ומדגיש את חשיבות קיום חוקי התורה. לבסוף קוראים מן האורית את סיפור מעמד הר סיני, חידוש הברית בין העם וה' בספר נחמיה וכן בספר ויקרא.

הקריאה באורית

את התפילות נוהגים הכוהנים הגדולים לקרוא מתוך האורית (הכוללת את חמשת חומשי התורה, ספרי יהושע, שופטים ומגילת רות). הקריאה בפרקים נעשית בשפת געז ומתורגמת במקביל לשפת ההמון – אמהרית או טיגרית. הקהל חוזר על המילים כאשר הוא פורס את ידיו לעבר השמים, מעשה המציין את קבלת חוקי התורה.

שירים במעלה ההר ובדרך אל הכפר

במהלך המסע אל ההר הנבחר היו נוהגים ההמונים לשיר שירי תפילה ועידוד תוך שהם עולים במעלה ההר. מדובר בשירי הלל ושבח לאל ולירושלים. חלק מהאנשים נהגו אף לשאת אבן על ראשם כסמל לכניעה מפני האל.

לאחר שהטקס הסתיים היתה מתחילה הירידה בחזרה אל הכפר שהיתה מלווה אף היא בשירה גדולה של שירי הודיה וגאולה, שירי כמיהה וגעגועים לירושלים ולארץ ישראל. בהגיעם לכפר המרכזי או אז היתה מתחילה החגיגה האמיתית שכללה ריקודים סוערים ושירה גדולה למשך יום שלם.

שחיטה טקסית של כבשים ופרות

האוכל הוא מרכיב חשוב במהלך חג הסיגד. לקראת שבירת הצום והתפילות נהוג היה לשחוט כבשים ופרות שישביעו את הקהל הרב. בנוסף הוכנו כמויות עצומות של קמח טף לצורך אפיית האינג'רה (הפיתה האתיופית), וכדים רבים של טלה (בירה ביתית עשויה שעורים ופולים). במלאכת הכנת הבשר עסקו מספר גברים, שתפקידם לפשוט את עור הבהמות, הוצאת הקרביים, ניקויים וחיתוכם לנתחים. החג כולו היה מלווה בשירה ובריקודים ושתיית היין שתרמה בהחלט למצב-הרוח המרומם.

חג הסיגד באתיופיה של היום

את הסיגד נהגו לחגוג יהודי אתיופיה כאשר לא היה ברור אם הם אי פעם יעלו לארץ אך לאחר מבצע משה בשנת 1984 שבמהלכו עלו כ-7000 אתיופים ומבצע שלמה שבו עלו כ-14 אלף יהודים, נותרו מספר מועט של יהודים באתיופיה. וכך למרות שרוב בני הקהילה הועלו כבר לארץ, הם עדיין ממשיכים לחגוג את החג גם בישראל, אולי לזכר ימים אחרים.

קייס אתיופי

קייס אתיופי

מעט ידוע על מעט היהודים שנותרו באתיופיה ולא ברור עדיין האם הם שומרים את מנהגי החג. באדיס אבבה כמעט שלא נשאר זכר למנהג הזה אבל אם הוא קיים, סביר להניח שתפגשו בו בכפרים נידחים. אם טיילתם באתיופיה ופגשתם בכפרים בהם חוגגים את חג הסיגד ספרו לנו על כך.